חסר רכיב

על נהרות גת - דבר גת המחודש לכבוד 70 שנה לקיבוץ


השעה הייתה שבע בבוקר כשאלון בעל היאכטה, קיבוצניק ממזרע, העיר אותי ואת חברתי לילך משנתנו בצעקות: "לוויתן, לוויתן, עלו מהר לסיפון". מיהרנו ולא התאכזבנו. לוויתנית גדולת סנפיר שייטה לה לא הרחק מאיתנו וליוותה אותנו בדרכנו מוונקובר לסיאטל לאורך האי וונקובר ובין האיים הרבים שהגנו על סירתנו מסופות האוקיינוס השקט. לאחר שעה ארוכה, כשהתרגלנו לנוכחותה, התחלתי לחשוב מה אכין לארוחת הצהריים שעל הכנתה הייתי מופקד. אלון אמר: "שביט, זה הזמן להשתמש בחכה". זרקתי את החכה למים ולאחר שלושים שניות היא התחילה להשתולל. משכתי והעליתי דג סלמון גדול, חמישה ק"ג משקלו. שמח ומופתע מכישוריי המתגלים זרקתי את החכה שוב, ולא עברו שלושים שניות נוספות ועוד דג סלמון קיפץ בקצה החוט. בעודי מגלגל את חוט החכה שמתי לב שהמים מלאים ושורצים דגי סלמון הנוגעים ממש אחד בשני. זו הייתה עונת ההטלה ומיליוני דגי סלמון נדחקו מהאוקיינוס השקט לנתיבים שבין האיים המובילים לשפך שני נהרות גדולים שרחוק רחוק במוצאם, במעלה ההרים, נמצאים מקומות ההטלה שלהם. עברנו ליד שפכי הנהרות והמשכנו לעוד ארבעה ימי הפלגה עד סיאטל. נפרדנו מאלון והמשכנו ברכבנו וחנינו לשינה בשטח שבמעלה ההרים ליד אחד הנהרות הגדולים. בבוקר יצאתי שוב לדוג דגי סלמון, שלמרות תשישותם המשיכו לקפץ בין האשדים והסלעים בדרכם לבריכות ההטלה. מחזור חיי דגי הסלמון הוא אחד מפלאי הטבע. הדג בוקע מהביצה בבריכות טבעיות במעלה הנחלים במים מתוקים, גדל קצת ויוצא למסע לאוקיינוס, שם הוא חי במים מלוחים ולאחר מספר שנים, בהגיעו לבגרות מינית, הוא שוחה אלפי ק"מ בחזרה לשפך הנחל שבו הוא גדל ואותו הוא מוצא כנראה לפי חושי הריח והטעם המפותחים שלו, ומשם לבריכות ההטלה הטבעיות במעלה הנהרות. עליו לעבור לפעמים עשרות ק"מ של שחיה כנגד הזרם ולבצע קפיצות אדירות כדי להתגבר על מפלים ואשדים שוצפים. באותו הבוקר צפינו ביחד, אני ודוב שחור שהיה מצידו השני של הנהר, בנחישותם המפתיעה של דגי הסלמון להגיע למחוז חפצם שהוא גם מקום קבורתם, תוך שהם מתגברים בקפיצות נחשוליות על מפלים סוערים ועל טופרי הדוב השמן שארב להם מטרים ספורים מאיתנו בצידו האחר של הנחל.
הבטתי בדגים הממשיכים לבוא בעקבות חבריהם שהמשיכו במעלה הזרם וחשבתי על משמעותו של כוח הרצון ועל הכישורים שהעניק להם הטבע לזהות את מי ילדותם במרחבי האוקיינוסים ונזכרתי שלפני שיצאנו, לילך ואני, לטיול מסביב לעולם נאלצנו להחליט על השיטה שבא נחטא את מי השתיה שלנו בטיולנו בהודו. השיטות לא היה מרנינות. האם לשתות מים עם כלור מרוכז או עם יוד יקר בעל טעם דוחה שהיה אז הפופולרי בין המטיילים. בחרנו בקמצנותנו בכלור. היה זה לאחר שנת עבודה בקיבוץ מצר, שאת מי השתיה מקבל מבאר פרטית משלו, נטולת כלור. בלילה הראשון בהודו מיהרנו לחטא את מי השתיה ומה רבה הייתה הפתעתי, המים הזכירו לי במדויק את מי ילדותי בגת וערבו מאוד לחיכי וכך הרגשתי קצת כמו דג סלמון החוזר למקורותיו, תוך התעלמות בוטה ממשמעות מקור טעם המים.
סבנו שבאו לגת והקימו פה את הקיבוץ, לא ניחנו כנראה בחושי הריח של דגי הסלמון אבל את כוח הרצון שלהם היה להם ועוד איך. ראשוני החלוצים שהגיעו לאדמת גת "ארוכת התלמים" לא מצאו תלמים ולא אדמה אלא איזור שומם חצי מדברי שהגשמים שירדו בטרם בואם שטפו ממנו את האדמה וסחפו אותה לנחלים בהשאירם ערוצים עמוקים, ותוך כדי כך נשארו רק מעט מים שנספגו באדמה והספיקו לצמחייה דלילה. ראשוני המתיישבים נזקקו למים לבישול ושתייה. אף אחד לא חשב על מקלחת רעננה. את המים הראשונים לקיבוץ קנו מנער ערבי מעירק אל מנשיה שהיה מביא על חמורים בכדי חרס גדולים וכשנשאל על ידי החברים האם המים נקיים, כי חשדו שאספם משלוליות בוץ, היה מכניס את ידיו המלוכלכות לכדים ומוציא מעט מים ומראה לשואלים כמה הם שקופים. אולי בגללו או בגלל כמות קטנה של מים שיכלו להשיג, ילדי הקיבוץ נשארו בכפר סבא עם יותר מחצי חברי הקיבוץ עד שמיהרו החלוצים וחפרו במו ידיהם את הבאר הראשונה מצפון לקיבוץ. הבאר הפיקה רק שני קוב מים ליממה אך זו כמות שהספיקה כדי להעלות את כל הקיבוץ לקרקע, ואכן רק לאחר מציאת המים בבאר עלו כל הילדים ושאר החברים לאדמת גת שסופר את שנותיו מתאריך זה. כמובן שהמים לא הספיקו לחקלאות ממשית ובקושי להשקות את בהמות העבודה, הפרדות והסוסים. ולכן במהרה לקחו הלוואה והחלו לחפור באר חדשה רחוק על שפת ואדי זיתה בתקווה למצוא כמות מים הגונה. ההימור הצליח והבאר סיפקה שישים קוב ביממה, כמות עצומה לתקופה ולצרכים ההם. את שארית כספם השקיעו במגדל מים גבוה שנבנה ב-1944 ובצינורות שנפרסו אליו מהבאר הרחוקה ומלאוהו במשאבה. עידן חדש נפתח, אפשר היה להפריח את השממה, ובמהרה הוקם גן ירק לתפארת שאת תוצרתו היו משווקים לרחובות ולתל אביב וירקות הקיבוץ היו ידועים ומפורסמים בטעמם ונחטפו מהמשאית ונפדו עד עשרה גרוש מעל המחיר לארגז עגבניות מגת.
כדי להמשיך ולהתפתח הקיבוץ נטל על עצמו הלוואות נוספות בהן רכשו קומביינים ומחרשות ואת האדמה חרשו ועיבדו תוך כדי פיתוח שיטה חדישה לבלימת הסחף והגדלת יכולת האדמה לספוג מים לתוכה. הם סתמו את הערוצים הרבים שחרצו את שדותינו, זרעו את השממה בזיעת אפם והמתינו לגשם שירד וישקה את עמלם, ואכן בידיהם הפכה השממה לגן פורח, ובכוחם הם עמדו במלחמה מול אויב שלגרשם ואת אדמתם רצה, ושיקמו את ביתם ואת שדותיהם שהפכו לשדות קרב בעל כורחם.
החלוצים של קיבוצנו לא הסתפקו בהישגיהם המרשימים בזמן קצר ובתנאים בלתי נתפסים וחשבו על הדבר הבא בחקלאות מדברית: "בריכות דגים!". את הרעיון הגה חבר הקיבוץ יעקב "פאלי" ורדי, בעלה הראשון של אורה חיון שהכירה עוד בשומר הצעיר ביוגוסלביה. אביה של אורה חיון יוסף פלסנר היה סוחר ממולח. כדי שבתו ובעלה יוכלו לעלות לארץ שהייתה חסומה ליהודים על ידי הבריטים רכש לשניהם מלגות לימודים, ל"פאלי" בטכניון שבחיפה ולאורה בתו ללימודי טיפול בתינוקות בירושלים. כך הם קיבלו אשרות עלייה חוקיות לארץ, אבל ביום היציאה לארץ ישראל ברכבת הטאורוס אקספרס מפריס לראש הנקרה נכנעה צרפת, השגרירות הצרפתית נסגרה ואי אפשר היה להוציא ויזת מעבר לארץ ישראל. אביה של אורה ניצל את קשריו והלך לבית השגריר הצרפתי והשיג את האישור המיוחל והם הצטרפו לנסיעתה האחרונה של הרכבת בקו טאורוס אקספרס, והגיעו לארץ ישראל דרך טורקיה, סוריה ולבנון עד ראש הנקרה ומשם באוטובוס לחיפה ולקיבוץ בשדות כפר סבא, מקום המתנתו לעלייה על הקרקע. אחרי שנהיו חברי קיבוץ, "פאלי" יצא ללימודים בטכניון ואורה בירושלים. "פאלי" הוא מראשוני החלוצים שעלו לאדמת גת וב-1944 הוא גויס לצבא הבריטי והצטרף לחבריו שלום פינצ'י ואלי זוהר לבריגאדה, ובזמן שהותו באירופה נולדה בתם רותי שנקראה על שם אחותה של אורה שלא שרדה את המלחמה באירופה. רק מכתב משלום פינצ'י שצנח ביוגוסלביה בישר לאורה שאחותה למעשה ניצלה וכבר בהיותה בת שש עשרה הצטרפה לפרטיזנים, ולחמה איתם עד השחרור ואז עלתה לארץ. כך קרה שלאורה יש בת ואחות הנושאות אותו שם. לאחר המלחמה נשאר פאלי באירופה ופעל בארגון העלייה של יהודים לארץ, שב לקיבוץ ב-1948 ועזב לאחר שנפרד מאשתו אורה. בהיותו מהנדס מים התקבל לעבודה בתה"ל – תכנון המים לישראל, ובגלל אהבתו לקיבוץ המשיך לתכנן את בריכות הדגים עם החברים. הוא חישב את שטח אגן הניקוז וכמויות המים של ואדי זיתה ואת התוכניות לבניית בריכות הדגים שבהיותן מבוססות על מי גשמים ולא על מקורות מים איתנים דרשו בנית סכר במעלה הנחל שיעצור את מי השיטפונות ויטה אותם לתעלה שתובילם לבריכות המיועדות לגידול הדגים. היה מדובר בפרויקט שאפתני מאוד לתקופתו. את הוואדי סכרו כק"מ וחצי מהבריכות, במעלה הוואדי, במקום בו עובר היום גשר כביש 6. הם חפרו תעלה ברוחב שני מטר שנמשכה יותר מקילומטר וחצי לאורך הגדה הדרומית תוך שמירה על שיפוע מתון ביותר. התעלה התרחקה מהוואדי, חצתה ערוצים שעליהם נמתחו גשרים בצורת סוללות עפר עד שהגיעה לפתח הבריכות שהיו ממוקמות בעיקול הכביש לכיוון גת. את הסכר בנו מסוללת אבנים ואת פתח הטיית המים לתעלה יצקו החברים מבטון, ושלום רימר התקין בו דלת גדולה הנשלטת על ידי מנגנון הברגה גדול שאותו טיאו יפה חרט במיוחד במחרטתו המפורסמת.
דגיגים קטנים יובאו בסתיו מקיבוץ שער העמקים לבריכת המתנה שנחפרה ליד הבאר הישנה ואפשר היה למלאה מים עד העברת הדגים לבריכות הגידול. בחורף 1951, עם השיטפון הראשון, הועברו הדגיגים לבריכות הדגים שהתמלאו עד שיא הגובה. הכל עבד לפי התוכנית ובקיץ הבריכה היתה מלאה בקרפיונים גדולים ומכל הארץ באו מומחים, מהנדסים ואנשים חשובים והצטרפו לחברים ולילדים שעמדו על גדות הבריכה, משתאים נוכח הרעיון המקורי והשאפתני שקרם עור וגידים, בריכות דגים "בעל". האטרקציה הייתה גדולה במיוחד עבור ילדי הקיבוץ שבכל רגע פנוי וגם לא פנוי היו בורחים לשוט באגם הגדול בסירה שבנה שלום רימר וגם הצטרפו לצוות העובדים לטפל בדגים בניצוחו של יעקב מונטיליו. גם להקות שקנאים שעשו את דרכם לארצות הצפון מעל המדבר הצטופפו גם הם בשמחה ובאו לשכשך רגליהם במי הבריכות. מונטיליו, כשירד לבריכות, השתומם שצבעם של הבריכות הפך מכחול ללבן, מהר מאוד הבין את מקור הלובן שממלא את שק מקורו בדגיו, הזעיק את חברי הקיבוץ שרצו עם פחים לגרש את השקנאים לפני שיאכלו את כל הדגים. וזאת הייתה למעשה הכנה טובה למכת הארבה שגם תפקוד את שדותינו מספר שנים לאחר מכן. עם פיתוח שיטות עיבוד הקרקע עלה כושר ספיגת המים, צמיחת העשבים שהתגברה עם הירידה ברעיית הכבשים לאחר הסתלקות הערבים והירידה בכמות המשקעים - הובילו לירידה בשיטפונות וכך היה קשה למלא את הבריכות ובשנים הבאות לא חזרו על ההצלחה כמו בשנה הראשונה, ודווקא שיטפון גדול ב-1956 פרץ את גשר הסוללה שעליו עברה התעלה וסתם את הגולל על הניסיון המקורי של קיבוצנו לגדל דגים בבריכות "בעל".
"פאלי" המשיך את דרכו בתה"ל ונהיה למהנדס ומנהל בכיר וכך השתתף בתכנון המוביל הארצי, והוא ולא אחר תכנן וחתום על פרויקט תעלת הימים שעוד לא יצאה לפועל. בניהולו קודם תחום התפלת המים בארץ, ובשנות השמונים הוא ניהל בהצלחה את המשא ומתן על המים עם הירדנים במסגרת הסכמי השלום שנחתמו בשנת 1994. אורה חיון התחתנה עם מרקו וחיה עד היום בקיבוץ וגם את חלקה למדינה תרמה עוד בלימודיה בירושלים כשהבריחה נשק מהבריטים בבגדי האחות שלבשה וביוגוסלביה בהיותה המדריכה האישית של שני חניכים בשומר הצעיר שלימים היו רמטכ"לים, דוד אלעזר (דדו) וחיים בר-לב.
חברי הקיבוץ לא נחו על שמריהם והמשיכו לפתחו בדרכים רבות והמאבק על המים עוד לא תם. בשנות ה-70 צפו חברי הקיבוץ את ירידת אספקת המים לחקלאות ולקחו הלוואות ומענקים והחלו לתכנן מאגרי מים גדולים שיתבססו על הנחל הדרומי לקיבוצנו כדי להשקות את שדותינו. נחפר מאגר גדול והורמו סוללות עפר מסביבו ונסכר הנחל למרגלותיו עם בריכה גדולה שבה הוצבו משאבות להעלות את המים למאגר. הפרויקט היה גדול וחלוצי והובילו אותו עוזי פורת ז"ל וישי ולטמן שהיה מרכז המשק. אני, שהייתי ילד קטן, זכיתי בזכות אבי להיות נוכח בשאיבה הראשונה.
ביום חורפי וגשום, כשכל הילדים הלכו להשכבה בערב, אבי ואני הלכנו למוסך, שם כבר כולם חיכו לאבי שהיה החשמלאי של הקיבוץ. בשיירה גדולה של ג'יפים וטרקטורים המחוברים לעגלות המתינו כולם בסבלנות עד שאבי בדק את הגנרטור הייעודי החדש שהיה מקובע לאחת העגלות, ועד שכל הציוד הדרוש לחברו למשאבות נמצא ואפשר היה לצאת לדרך.
וכך, בשעות הערב המאוחרות יצאה השיירה לאיטה מהשער המזרחי ופנתה ימינה והסתערה בזחילה על דרך הבוץ בגשם שוטף לכיוון חורשת האורנים. מחליקים, נגררים וחוזר חלילה בג'יפ.
לאחר שעה קלה עברנו את חורשת האורנים והשארנו אותה מאחורינו. הדיבורים על מי שקע וחולץ התחלפו בשאלות אם יש זרימה בוואדי, וגם הפנסים (רנאורים) עברו להאיר יותר ויותר שמאלה וסטו מחיפוש הבור הבא בדרך לחיפוש תוואי הוואדי דרומה.
כשהתקרבנו למאגר החדש כבר לא היה ספק, הפנסים לכדו את זרם המים בוואדי למטה תוך כדי התעלמות מהטיפוס המסוכן על סוללת המאגר. כפי שרוחבו גדל ללא היכר כך גם גדלה התרגשות החברים שציפו למשהו חדש וגדול, והוואדי לא אכזבם.
לאט לאט הורדה העגלה עם הגנרטור לתחנת השאיבה מעל בריכת הסכר ואבא תפס את מרכז תשומת הלב וכולם עזרו לו לחבר את כבלי החשמל שהוכנו מבעוד מועד. הדבר נמשך יותר משעה בגשם שוטף ונראה היה שהחברים, בגלל ההתרגשות, לא שמו לב אליו וכולם היו ספוגים עד לשד עצמותיהם.
לאחר שעה המתח עלה תרתי משמע, ונראה היה שמגיע לשיאו. כיום אני מעריך שזו היתה בדיקת כיוון סיבוב המשאבה. כל החברים שלא היו קשורים לחיבור החשמל התחילו לעלות בהתלהבות לקצה הסוללה לאורך צינורות המים ואני, לאחר שעתיים במחיצת החברים, כנראה הבנתי בחושיי שכדאי להצטרף לעולים במעלה הסוללה.
המתנו שם למעלה מספר דקות עד שאחד צעק: "צ'וקי, מה קורה?" ואבא השיב: "מוכנים", וצעק לגבי החשמלאי: "מחובר, תרים ת'חשמל".
קול המשאבה נשמע מלמטה וישר התחלף בקול המים השועטים בצינור במעלה הסוללה.
ההתרגשות אחזה בכולם כשקול המים הגיע אלינו והמשיך למטה מעבר לסוללה לעומק המאגר. כולם ניתקו ממקומם והצטרפו לשעטת המים במורד הצינור בריצה, בחושך, בגשם שוטף, בבגדים ספוגים לכיוון תחתית המאגר למוצא הצינור. אני הצטרפתי קצת באיחור ובהפתעה לריצת העדר ולצעקות ההתלהבות שלהם.
מיותר לציין שאת שמחת בית השואבה לא ראיתי אבל את שמחת בית גת ראיתי וחוויתי. שמחת עשרות חברים שעבדו קשה מאוד להגיע ליום ההוא הגיעה בחושך, בקור ובתוך מזרקות המים הבוציים ששטפו את כולנו.
לאחר מספר דקות של בדיקת מערכות הגנרטור בעומס מלא, אבא הגיע למורד המאגר, חיפש אותי בין כל החברים, עד שמצא אותי ואז שר ורוקד עם כולם במים הבוציים. האדרנלין שקע בדם החברים והקור התחיל לחדור לעצמותינו, אבל מישהו צריך להישאר לשמור על פעולת הגנראטור בסערה. כולם עלו לטרקטורים ולג'יפים וחזרו לקיבוץ ולמיטה החמה לאחר שגבי הולינגר התנדב להישאר ולשמור על המשך השאיבה בליל הסערה.
בהמשך, תוך השלמת בנית מאגר נוסף, עמלו המסגרים ואנשי המים של הקיבוץ יחד עם אנשי הפלחה, ובניצוחו של נחשון סנה מתחו צינורות פלדה לאורך ולרוחב שדותינו והפכו את אזורנו ואדמתנו לגן פורח ומודרני.
מסופר על הסנאטור האמריקאי טד קנדי שנולד וגדל ליד נהר צ'ארלס הגדול בבוסטון, מסצ'וסטס. כשהגיע לארץ בשנות ה-90 כאורח של תנועת העבודה ובתום סיור של יומיים בתנועה הקיבוצית, בחלופו בשמי ארצנו במסוק מעל הקיבוצים בדרום אמר למארחו: "אני נפעם מגודל ההצלחה של מנהיגי ואנשי הקיבוצים, איך הצליחו בחוכמתם לבחור ולהתיישב במקומות הכי טובים בארץ שחונה זו, ליד מקורות מים שופעים". מלווהו חייך חיוך סרקסטי והבין שכלל לא הצליח ביומיים של סיור בארץ להסביר לסנטור את הישגי תנועת ההתיישבות ותרומתה להפרחת השממה.
כל העובר היום בשדות ביתנו ועיניו רואות את כל הירוק, הפרדסים, המטעים והשדות המושקים ומעובדים כמובן מאליו, יוטב לו אם ידע על החלוצים של קיבוצנו שאת חייהם הקדישו פשוטו כמשמעו לבניית ביתנו הפורח שנים רבות לפני שהמים בברזי ביתנו הפכו למובן מאליו.
ולכל מבקשי רעתנו שחפצים באדמתנו, מאנשי מנהל מקרקעי ישראל ועד הקשת המזרחית, טלו קורה מבין עיניכם וצאו למצוא אדמה בתולה והפריחו את שיממונה בנגב הרחב של מדינתנו ותפסיקו לחמוד ולספסר באדמתנו שאותה במו ידיהם גאלו חברי קיבוצנו.
תחקיר וכתיבה שביט לב
מומלץ להיכנס לאתר וליהנות מתמונות והסברים נוספים. www.dvargat.co.il

חסר רכיב