חסר רכיב

דבר גת המחודש לכבוד 70 שנה לקיבוץ - מַנילָה, קַאטר וחבריו

31/03/2018

היה זה אחרי כ"ט בנובמבר 1947. בכפר הערבי בית ג'וברין התגוררו סינְדְיָאן-עלי, מָאחְרַט ומָאבְּרָאד. בקיבוץ גת התגורר קאטֶר שגויס לקדם את פני המלחמה הממשמשת ובאה לפתחו של קיבוצנו. הוא חתך ברזלים ליציקות הבטון הנדרשות לעמדות המבוצרות שצצו כמו מחילות של חולדים בחורף ושינו את שטח המחנה. לעבודת הביצורים גויס גם מנילה, שהיה לוחם ותיק ממלחמת העולם השנייה ושירת בצבא ארה"ב, שם היה אחראי על בנייה והכשרה מהירה של שדות תעופה באיים שנכבשו, כדי להלום באיים הבאים בדרך הארוכה של כוחות הברית לכיבוש יפן. מנילה הגיע לקיבוצנו לאחר הפלגה מהפיליפינים לנמל חיפה ובדרך טבעה האוניה. הוא שרד אך נפצע, אושפז בחיפה, הגיע להחלמה לקיבוצנו ובמהרה הצטרף לכוחותינו בבניית הביצורים. הוא בנה את בונקר המטבח שהיה כולו מתחת לאדמה בדיוק במקום שבו נמצא היום גן השעשועים. הוא בנה את הסוללה שהקיפה את הקיבוץ כמבצר ושממנה צפה הקיבוץ בחרדה על המשאית של אריה ברמן שנשרפה בפלוג'ה ואף הספיק להשתתף למרות גילו במבצע קדש בו הוטלה עליו המשימה החשובה ביותר במלחמה לזרוק את התותחים של נאצר משארם א-שיח לים.
גם בבית ג'וברין לא נחו על השמרים. סינְדְיָאן-עלי, מָאחְרַט ומָאבְּרָאד עבדו לפני המלחמה במפעל גדול לדודי קיטור שניצב לא רחוק מהווילה המפורסמת של השייח עבדול רחמן אלעזי. השלושה גויסו למאמץ המלחמתי נגדנו. הם חרטו צירים, יישרו כלים ובנו מחדש כלי מלחמה. ואחרי הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב הם אולצו לעבוד מסביב לשעון ולתת תמיכה טכנית לכוחות האחים המוסלמים בהר חברון ולמצרים בפלוג'ה ובעירק אל-מנשייה. גם בקיבוצנו הלחץ גבר. מנילה יצא לעזרת יישובים אחרים להעמקת הביצורים, וקאטֶר נפצע קשה מפצצה שהופלה על ידי מטוס ספיטפייר מצרי והרסה את המוסך בזמן ששהה בו.
הקרבות היו קשים ובאוקטובר כוחותינו כבשו את בית ג'וברין ולקחו בשבי את שלושתם - סינְדְיָאן-עלי, מָאחְרַט ומָאבְּרָאד - והביאום לגת ושם, לאחר המלחמה, הם השתתפו במאמצי השיקום הארוכים של קיבוצנו. אחד מהשלושה, מָאחְרַט, נפדה בכסף וחזר אל משפחתו בהר חברון. סינְדְיָאן-עלי ומָאבְּרָאד התגיירו והם חיים פה איתנו ועדיין עובדים יחד עם קאטֶר במסגרייה, אם כי פחות מפאת גילם המופלג. מנילה נעלם ועקבותיו אבדו.
כשהייתי ילד אמי סבלה מאוד ממחלה שלא אובחנה על ידי מספר רופאים וממש לפני שאבדה כל תקווה הגיע לגת ד"ר בלומן ומשפחתו. הוא זיהה את המחלה ובמהרה נמצאה תרופה והיא החלימה. אנחנו, קבוצת שלהבת, שלכיתתנו הצטרף בנו של הרופא, זוכרים את ד"ר בלומן כד"ר מומחה להארכת אוזניים. הוא תפס באוזן את מי שהציק לבנו, ואנחנו הצקנו, ומשך בכל הכוח. כך, באחת הפעמים בהן רדף אחריי, ובצדק אני משער, רצתי וברגע האחרון לפני שהאריך את אוזניי חמקתי ממנו וטיפסתי לעליית הגג של חדר האוכל הישן (כיום המבנה של הכלבו ועליית הגג הנמצאת מעל הפאב) והמתנתי כמו חתול על עץ עד שהרופא יאבד עניין. כשנפסקו זעקות הכאב של חבריי שלא הצליחו לחמוק מטיפולו המסור של הד"ר להארכת אוזניים וכשנשימתי חזרה אליי הסתובבתי בעליית הגג שהייתה מלאה עד אפס מקום בכלי אוכל ישנים, שכשאני מהרהר בהם כיום, ערכם באופנת ה"רטרו" שווה כמשקלם בזהב.
את הזמן בעליית הגג העברתי בטיול לאורך הקורות שהיו עשויות מ"רלסים" של רכבת ומה שמשך את סקרנותי, והעברתי שם זמן רב, היו הכתוביות בערבית ובאנגלית המוטבעות עליהם. לאחר שירדתי משם שאלתי את אבי לפשר העניין והוא שלח אותי לברר עם נפתלי פילינגר שאחרי מלחמת העצמאות היה מנהל הבניין או יותר נכון מנהל הרכש. הוא וצוות חברים שמונה על ידי סדרן העבודה היו עסוקים ביבוא מוצרי בנייה מהכפרים הנטושים. הם הגיעו לכפרים עם טרקטור "CASE הגדול", רתום לפלטפורמה, והמתינו בזמן שנפתלי עם אקדח שלוף פרץ ברגליו את דלתות החצרות וסרק את הבתים ממסתננים וכך, אחרי טיהור הבתים נקרא צוות סדרן העבודה להעמיס את הציוד הדרוש לשיקום הקיבוץ. את רוב הרלסים של הרכבת עם הכתוביות בערבית הם הביאו מפלוג'ה. הרלס, 450 ק"ג, הונח על כתפי ששת נושאיו, ועד היום הוא צרוב בזיכרון כתפו של אהרון פרץ. בוקר בוקר נפתלי וצוות העובדים של סדרן העבודה יצאו לכפרים הנטושים כדי לשקם את הקיבוץ מהריסותיו שנגרמו בין השאר מהפגזות התותחים המצריים מפלוג'ה וממרגמות עיראק אל-מנשייה. המלאכה הייתה מרובה. ממכון המים ההרוס בג'יסיר (מנוחה) הובאו המרצפות הירוקות למקלחת הצפונית. אבנים מסותתות הגיעו מעיראק אל-מנשייה ואבנים לחצץ פורקו ממסלול ההמראה של שדה התעופה כדי שאריה בר יוכל להזין בהם את מכונת החצץ בקיבוץ שאותה על פי השמועה מצא בפלוג'ה, והם אף הרחיקו בחיפושיהם אחר הציוד הדרוש לשיקום הקיבוץ עד בית ג'וברין הערבית.
גם את חדר האוכל צריך היה לשקם ולבנות מחדש לאחר המלחמה, לא בגלל פגיעה ישירה של פצצה אלא בגלל שריפה שאפילו "ועדת החקירה" שגם אותה מינה סדרן העבודה לא מצאה את הסיבה לה. את חדר האוכל הזמני אלתרו בסככת טרקטורים ליד מגדל המים ואת מלאכת הקמת הגג הקבוע הטילו על שלום רימר. נבנו עמודים בשולי המבנה הארעי ומעל הגג הזמני הוצבו האגדים ששלום ריתך ובנה מהרלסים שהובאו מפלוג'ה והכל נעשה מעל ראשי החברים מבלי להפריע לנהנים מתבשילי המבשלות שגם אותן שיבץ סדרן העבודה, וכך קרה שפעם אחת שלום נפל הישר מהגג דרך התקרה הזמנית ונעצר בחלציו כשרגליו מעל ראשי הסועדים המשועשעים. על האגדים מפסי הרכבת נבנה גג חדש ובשוליים נבנו קירות חדשים וכך הוקם חדר האוכל הישן ששירת את חברי הקיבוץ מעל עשרים שנה.
הסולטאן העותומאני עבדול חמיד, שליט האימפריה וחובב רכבות מושבע שרצה להאדיר את שמו ואת שלטונו, החליט לקשר את המקומות הקדושים לאיסלם במסילת רכבת אדירה לשימושם של עולי הרגל מדמשק לעיר מכה דרך העיר מדינה, מרחק של 1,750 ק"מ. את מלאכת ההקמה הוא הטיל בשנת 1900 על המהנדס מייסנר שהיה "שלום רימר" של העותומאנים. הוא ייבא חומרי בנייה מאירופה דרך נמל בירות והמסילה הצרפתית לדמשק. הצרפתים הקשו עליו בשינוע ובמחירי ההובלה, לכן מייסנר ניסה לקנות מהם את המסילה כדי שיוכל לעמוד בזמנים שהקציב לו הסולטאן וכאשר לא עלה הדבר בידו נולדה רכבת העמק שנסללה כשלוחה של הרכבת החיג'אזית כדי לספק את הציוד הנדרש. כבר בשנת 1903 רכבת העמק סיפקה מנמל חיפה שהוקם למטרה זו חומרים לבניית המסילה החיג'אזית, שהגיעה ב-1908 עד העיר מדינה שבערב, מרחק של 1,300 ק"מ ושם נעצרה ולא הושלמה בגלל הפיכה והדחת הסולטאן חובב הרכבות. מייסנר הועבר כדי לבנות את המסילה לבגדד עבור הסולטאן החדש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוחזר מייסנר לגזרתנו כדי לבנות מסילה לסיני שתתמוך במאמציו של ג'מאל פשה, השליט העותומאני של מחוז סוריה, לכבוש את תעלת סואץ מהאנגלים. לצורך בניית המסילה לסיני מייסנר ניתק את המסילה של הצרפתים על ידי פירוק החלק שמחבר את המסילה בירות-דמשק למסילה החיג'אזית, וכך גם נקם בצרפתים שהיו עתה אויבי האימפריה. הוא העביר את פסי הרכבת שאמורים היו להשלים את המסילה החיג'אזית ממדינה למכה, 450 ק"מ של מסילה שננטשה בעיר מדינה במהפכה, ואותם החזיר במסילה החיג'אזית כל הדרך בחזרה ממדינה שבערב לעפולה ופרס אותם דרומה עד סיני בנתיב שעובר צמוד למיקום של קיבוצנו לעתיד.
בינואר 1915 חילותיו של ג'מאל פאשה עברו על המסילה לבאר שבע ומבאר שבע הם יצאו על גמלים בניסיון הראשון שנכשל לכבוש את התעלה מהאנגלים. לניסיון השני הם יצאו באפריל 1916 מאזור קוסיימה בסיני (קרוב לניצנה כיום) שעד לשם הרחיב מייסנר את מסילתו במאמצי המלחמה הטורקית. ההתקפה הטורקית השנייה על תעלת סואץ נכשלה גם כן והטורקים נסוגו לקו עזה-באר שבע ומייסנר נאלץ לפרק את המסילה מבאר שבע לקוסיימה. הוא העביר אותה בחזרה דרך טינֶה (ליד כפר מנחם היום) ופרס אותה במהירות כמסילה חדשה מטינה לעזה דרך קסטינה (קריית מלאכי) ושָאוּפיר (שפיר כיום) כדי לתמוך בקו ההגנה הטורקי בעזה.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הכפרים הערביים באזור קיבוצנו גנבו את פסי הרכבת מהמסילה הטורקית. הם עשו זאת בצורה יסודית מאוד כך שהאנגלים החליטו בסופו של דבר לא לחדש את הרכבת מנחל שורק לבאר שבע ועוד נאלצו לתת להם אישור לפרק את תחנות הרכבת שהיו עשויות מאבנים מסותתות בתנאי שיבנו מהם בתי ספר. כך נבנה בית הספר של עיראק אל-מנשייה שפוצץ על ידינו במלחמת השחרור לאחר שני קרבות קשים סביבו וזאת גם הסיבה שנבנה קרוב מאוד לתחנת הרכבת בשולי פרדסינו. גם בית הספר של ג'יסיר נבנה מאבני החול היפות מגשר הרכבת שהיה למרגלות הכפר ועד היום אפשר לראותו עומד על תילו ליד ההרחבה של מנוחה.
הרבה שנים עברו מסוף המאה ה-19 והרבה אבק הצטבר על פסי הרכבת שמחזיקות את גג חדר האוכל הישן בגת. אני עוד זוכר שאכלנו בו עם הורינו בארוחות הערב או בימי שבת, את הרצפה שהייתה מעוטרת במרצפות שחורות בצורת האות "ר" שסימנו את מקום העמדת השולחנות כך שאפשר יהיה להחזירם בקלות לאחר הפעילויות הרבות שהתקיימו בו, את החוג הראשון שלי, החוג לקרטה, שהתקיים בו לאחר שאיבד את בכורתו לחדר האוכל החדש, את הצפייה של כל חובבי הספורט במונדיאל 1978 עם מריו קמפס בשער המכריע נגד הולנד בטלוויזיה צבעונית שנשכרה לשם כך (טלוויזיות שחור לבן חולקו לחברים רק ב-1979) וכמעט שלא ראו בה דבר מרוב שלג שחשבתי שבאמת ירד במגרש ותמיד התחדש כאשר נכנס מכיוון תאי הדואר חבר קיבוץ ושינה את גלי הקליטה של האנטנה והיה ננזף מיד ונענש בכך שהחזיק את האנטנה לכיוון הזמני הנכון עד שהוחלף על ידי המפריע הבא.
את המטבח מאכלס היום הפאב איצו-בר. האומנים שמתארחים בו היום והמבוגרים ביניהם שהשאירו מאחוריהם קריירה עשירה יכולים להזדהות איתו, גם אותם כמו את חדר האוכל הישן שלנו החליפו בחדר אוכל צעיר יפה ורענן. הם ואורחי הפאב שבאים לראותם ולקוחות הכלבו יכולים להרגיש כמוני את יראת הכבוד של המקום שהיה פעם מרכז הפעילות הרוחנית של הקיבוץ ושאת יסודותיו מעטר עבר של שתי מאות כפסי הרכבת שיוצרו במפעל בעיר בילבאו שבספרד, הורדו בנמל חיפה והוסעו ברכבת העמק והרכבת החיג'אזית כדי להנעים את הדרך לעולי הרגל למכה, נשכחו בעיר מדינה שבערב בלי להגיע לייעודם ההיסטורי שהיא האבן השחורה, נפרסו לאורך כל המזרח התיכון במאמץ האיתנים של האימפריות שנפלו, נגנבו על-ידי כפרנו השכנים והובאו על כתפי חברי הקיבוץ הצעירים לשקם ולבנות פה יש מאין חברה חדשה לתפארת.
גם המוסך והמסגרייה של גת ראו ימים גדולים מאלה היום, אם כי עד היום אפשר לבוא ולבקר את שלום רימר שעדיין עובד שם לעתים עם חבריו ממלחמת השחרור, את קאטֶר, שהוא לא אחר מאשר מכשיר חיתוך ברזל קטן שנפגע בהפצצה ונושא שריטה על גופו ועד היום הוא בְּעבודה, ואת סינְדְיָאן-עלי שהוא הסדן הישן שהובא אחרי המלחמה מבית ג'וברין הערבית ומשרת את שלום עד היום בעבודותיו. מָאחְרַט הייתה אהובתו הראשונה של טיאו יפה, המחרטה שהביא מבית ג'וברין ועליה עבד עד שנמכרה לערבי מחברון ומָאבְּרָאד שניצבת ליד המחרטות החדשות היא לא אחרת ממכונת שיוף ועיצוב ברזל מפוארת ביופייה מתחילת המאה הקודמת. מנילה היה טרקטור זחל עם כף סקייפר בשרות האמריקאים בזמן מלחמה העולם השנייה בפיליפינים שנמכר לקיבוצנו ובדרך טבעה ספינתו בים הפיליפינים. הוא נמשה מן הים, תוקן והצטרף בזמן המלחמה לקיבוצנו. במבצע קדש כבר לא עבד וחרף הפצרותיהם של המוסכניקים גויס למלחמה, הועמס על מוביל, הוסע עד שארם א-שיח כדי לדחוף את התותחים של נאצר לים אך לא הניע וחזר את כל הדרך לקיבוץ מבלי לרדת מהמוביל ועם השנים נשכח ואבדו עקבותיו בזמן.
הנפשות שבנו את קיבוצנו כמו המקומות שהיו מרכז חיינו בעבר הולכים ומתמעטים מטבע הדברים, הסיפורים עליהם נוסטלגיים ומרגשים אבל חשובים לנו הנפשות המתחדשות כבסיסים יצוקים לפריחה ושגשוג העתיד בקיבוצנו גת.
כתיבה ותחקיר: שביט לב
תודות על העזרה בתחקיר: אהרון פרץ, שלום רימר, חגי ניר, ארכיון גת.
מומלץ לקרוא את הסיפור באתר וליהנות מתמונות והסברים נוספים. www.dvargat.co.il
נ.ב. לאחר סגירת הסיפור התברר לי שפסי הרכבת עם הכתובת בערבית "בִּרכַּת הסולטאן" נדירים מאוד ועד היום נמצאו שלושה בלבד וישנו שייח סעודי שמוכן לשלם עבורם את משקלם בזהב.
חסר רכיב