דבר גת המחודש - דבורים ושועלים


בילדותי וגם בנעוריי בית הוריי היה מלא תמיד באורחים מכל הבא בשערי הקיבוץ - מתנדבים ומתנדבות מחו"ל, נערים ונערות מחברת הנוער של הקיבוץ, ציונים שבאו לעשות עלייה וגם נוער שוליים שהוריי אימצו אל משפחתנו. כך גדלנו עם הרבה אחים ואחיות.
בהיותי בן חמש עשרה אימצו הוריי את ג'ני מג'ורג'יה שבארצות הברית. היא הגיעה לחופשת הקיץ שלה מלימודי ארכיאולוגיה, והפצירה בי שוב ושוב שנצא לטיול באזור ונחפש עתיקות שללא ספק אני מכיר, כפי שאבי כבר סיפר לה. נעניתי לה לבסוף, ולקחנו את הטרקטור פורד 5000 של הרפת ויצאנו לשדות. אני הלכתי על בטוח ושמתי מבטחי בבאר של ואדי זיתה שהייתה גדולה ועתיקה וחריצים שהשאירו החבלים שנשאו דליי מים מעומקה שיסעו עמוק את שפתותיה העשויות משיש לבן. מה רב היה אושרה של ג'ני למראה הבאר שעד היום רק בספרים ראתה כמוה. אני שמחתי על הצלחתי לספק את תאוותה לעתיקות והתאכזבתי כשקבעה שהבאר נבנתה בתקופה הערבית ורק לפני שש מאות שנה, ואילו היא מעוניינת לראות עתיקות אמיתיות, לפחות מתקופת הרומאים ואפילו מהמצרים. כבר לא הייתי בטוח שאוכל לספקה, ועלינו לנוח על תל זיתה הסמוך, הצבוע בצהוב מפריחת החרדלים. נשכבנו בין הפרחים על פסגתו של התל ומיד הבנתי שטעיתי - נחיל דבורים כבד נמשך לריח הפרחים. כשניסיתי לתקן את טעותי ולרדת למטה, ג'ני הפצירה בי לבוא ולשכב לידה בשקט ולהסתכל יחד על הדבורים ולא לפחד. התברר שגם בדבורים היא מבינה, ואחרי שהבטנו בהם זמן מה סיפרתי לה שגם הדבורים הראשונות של קיבוצנו גת הגיעו מכאן, ממש קרוב, מהכפר הערבי זיתה שעל הגבעה ממול.
היה זה בתחילת ההפוגה השנייה במלחמת השחרור הקשה. שבוע לפני כן כבש הצבא הישראלי את כפר זיתה והתמקם בכפר על הגבעה. בקיבוצנו היה בחור צעיר שעלה מרומניה זה מכבר ושם, בהיותו נער במלחמה הגדולה, למד מספר עבה את כל רזי ממלכת הדבורים, את דרכי הטיפול, את אופן הריבוי ואת תהליך הביות ונעשה מומחה גדול לדבורים אבל הכול בתיאוריה, ובגת קיבוצנו בשממה שהייתה סביבנו אז, דבורים לא היו בנמצא רק דַּבּוּרִים וזבובים.
יום אחד, כמו בשאר ימי ההפוגה, הגיעו חיילים של גבעתי מהכפר זיתה, מלאי עקיצות פרעושים שהיו מנת חלקם של כל החיילים ששהו בכפרים ערביים באזור, אבל חייל אחד הובהל למרפאה ולהפתעתה של האחות יהודית התברר שהעקיצות שעל גופו מקורן בדבוֹרים. שלום המומחה לדבורים בתיאוריה רץ למרפאה ולאחר חקירה קצרה, בעוד הנחקר כמעט מחזיר את נשמתו לבורא, הוציא ממנו את מיקום הדבורים, על קיר בית המוכתר בכפר הכבוש זיתה. כבר באותו הערב ולאחר תיאום עם החיילים ששמחו להעביר הלאה את מקור צרותיהם, שלום נטול הניסיון בדבורים וחבר קבוצתו אריה סטרולוביץ יצאו עם טרקטור מנילה, בולדוזר סקייפר, רתום לעגלה ובה שקי יוטה, במטרה ללכוד את כוורת הדבורים הראשונה של גת. בסוף הדמדומים הגיעו למרגלות תל זיתה. חיילי גבעתי שבכפר על הגבעה ממול שמעו את רעש הטרקטור וחשבו שהוא רעש של טנק והתקפת אויב ממשמשת ובאה על בסיסם ומיהרו לתפוס עמדות ולכוון את נשקם אל שלום ואריה. שלום שכבר היה מ"כ בצבא הגנה לישראל הבין את שעומד לקרות, השאיר את אריה והטרקטור מאחור ועלה ברגל לקראת החיילים הדרוכים ובצעקות הסביר להם שזה הוא מגת שבא לקחת את הדבורים.
הם מיהרו לבית המוכתר, שאחת מחומות חצרו הייתה בנויה מכוורות כדי חרס לכל אורכה, והכדים אוכלסו בדבורים סוריות עצבניות ביותר. שלום, שבתיאוריה ידע הכול, מיהר לפרק עם מעדר מספר כדים שהיו מלאים בדבורים עצבניות, הכניסם לשקים ויצא חזרה לקיבוץ לא לפני שספג מנה הגונה של עקיצות. למחרת מיקם כוורות חדישות בחורשה שבקצה הקיבוץ, במקום שהיום בנויים בתי הקשתות, ובמומחיות של דבוראי מנוסה הצליח להעביר את כל הדבורים מכדי החרס לכוורות החדישות. מרוצה עד מאוד מהצלחתו הראשונה בחייו בטיפול בדבורים חיות ועייף מהלילה בכפר זיתה הלך שלום לישון וכך הוקמה המכוורת הראשונה בגת. אחרי שבועיים של התאקלמות, הדבורים התוודעו למציאות בגת במלחמה כשפגז מרגמה מצרי 120 מ"מ נפל במרכז המכוורת והעיף אותה לכל הרוחות.
"לא למצרים כאלה התכוונת, נכון?", שאלתי את ג'ני והיא אמרה, "נכון, נו, קום כבר, בוא נחפש עתיקות אמיתיות". למזלה זכרתי שבאחד הטיולים עם אבי על אחת הגבעות מדרום לכביש קריית גת-בית גוברין למרגלות עץ יפה ראינו פעם כותרת של עמוד שיש רומי. קיוויתי שאוכל למצוא את אותה הגבעה. ג'ני כל כך שמחה שאולי נמצא את השיש הרומי, עד כדי כך שאני כבר חששתי שאאכזב אותה. פנינו דרומה למרגלות הגבעות, חצינו את כביש קריית גת-בית גוברין וטיפסנו על הגבעה הראשונה שלא הכילה שיש רומי כמובן, והמשכנו לגבעה ממול שהיו בה מספר עצים יפים אך לא כותרת עמודים. משם השתרכתי אחריה לרכס הקרוב הבא. הייתי כבר מיואש ואילו היא פיזזה מאושרת מהרפתקת אינדיאנה ג'ונס שלה בחיפוש אחר עמוד שיש רומי בדרום ארץ הקודש. לא מצאנו שום דבר מעניין חוץ ממספר תרמילי מקלע ישנים ומרבד פרגים אדום. הסברתי לה לבקשתה שהתרמילים אולי נשארו כאן מאימון של צה"ל ואולי הם שאריות ממלחמת השחרור כשהצבא המצרי ביתר את דרום הארץ, ואולי התרמילים נותרו כאן מקרבות ישנים אחרים, ולא ידעתי לספר לה על הקרבות שהתנהלו על אותה הגבעה ממש בניסיון לפרוץ את המצור על הנגב ולהעביר שיירות של אספקה.
בניגוד להסכם ההפוגה השנייה שהחלה ב-18 ביולי 1948 המצרים חסמו את הדרך לנגב ולא נתנו לשיירות של צה"ל להעביר אספקה לנגב הנצור. לכן למרות ההפוגה יצא צה"ל ב-27 ביולי למבצע גי"ס. הכוחות יצאו מקיבוצנו למבצע. חיילי יפתח שבראשם גנדי יצאו לכבוש את פלוג'ה, וחיילי גבעתי - לכבוש את עירק-אל-מנשייה והתל. ההתקפה נכשלה והדרך לנגב לא נפרצה. מכיוון שלא הייתה ברירה וחייבים היו להעביר אספקה לנגב הנצור, יצא צה"ל ארבעה ימים לאחר מכן למבצע גי"ס 2, במטרה להעביר שיירה של שלושים משאיות דרך קווי המצרים לנגב. חיילי יפתח יצאו שוב מקיבוצנו בליל ה-31 ביולי ותפסו משלטים שחלשו על כביש אשקלון-בית גוברין באזור יער המלאכים של ימינו. שועלי שמשון יצאו מבסיסם ג'לדיה, מצפון לניר בנים היום, והמתינו על הדרך למרגלות תל זיתה לשיירת שלושים המשאיות. השיירה איחרה והכוחות יצאו לדרך בחצות, ארבע שעות מאוחר מהמתוכנן. את הדרך מתל זיתה ועד כביש אשקלון-בית גוברין עשו במהירות וחצו אותה למרגלות המשלטים התפוסים על ידי חטיבת יפתח ונכנסו לשטח שבשליטה מצרית, שנחשד כממוקש למרות שלילה קודם לכן סיירי גבעתי וחבלנים סרקו את הדרך. את השיירה הובילו שלושה ג'יפים של שועלי שמשון המפורסמים של חטיבת גבעתי שרצו מאוד לחבור לחטיבת הנגב הנצורה בדרום מתחילת המלחמה ואולי אף לפגוש את היחידה המפורסמת לא פחות, חיות הנגב של חטיבת הנגב שעוד לא פגשו מעולם. מספר משאיות עברו כבר את הוואדי והמשיכו דרומה עד הפנייה מערבה לנקודת החבירה עם חיות הנגב בחירבת שייח אבו-גזלה, מושב נועם כיום, ואז פיצוץ גדול האיר את השמים. השיירה נעצרה. משאית אחת שעברה בוואדי התפוצצה כשעלתה על מוקש ואחד מאנשי צוותה נהרג. הוחלט להמשיך הלאה ולמהר לפני שיעלה האור. המשאיות עקפו את שדה המוקשים והמשיכו דרומה. אש נפתחה על השיירה ממאהל בדואי ממזרח לציר והשועלים ענו בנהמת מקלעים מדויקת שהשתיקה את האש ודרבנו את השיירה להמשיך דרומה. לאחר שעה קלה הקשר טרטר: "כן, השועלים, פגשנו את חיות הנגב". מפקד המבצע ענה מגת, "כל הכבוד, תתכוננו לפרידה וחזרה מהירה לצפון". לאחר התלבטות קצרה של השועלים בין חזרה לצפון באותה הדרך שהתגלתה כבר לאויב לבין הישארות באזור הנצור מבלי לדעת מתי יחזרו לצפון, שמונת הג'יפים של השועלים השאירו את החיות עם המשאיות להמשך דרכם לברור חיל ומשוחררים ממשימת הליווי דהרו צפונה בדרך שבאו. לזיתה הגיעו עם שחר ובכניסה לגת המתין להם מפקדם ויחד חזרו לבסיסם.
נחנו על גבעה 202 מתחת עץ שיזף ולימדתי את ג'ני לאכול את פרי הדומים שלא אהבתי במיוחד אבל בשביל לעשות רושם הוא תמיד היה טעים. ג'ני שאלה, "אז הדבורים של גת הם מזן סורי מהכפר זיתה, והם שרדו את פיצוץ הפגז המצרי?". לא, עניתי, הם לא שרדו. רק לאחר מספר שנים, לאחר המלחמה, שלום חזר לקיבוץ ונקרא בתור מומחה מדופלם לדבורים על ידי אחד החברים שהקים את חוות הניסיונות החקלאית, לעזור לסלק נחיל דבורים שהתמקם בחווה. היה זה נחיל של דבורים איטלקיות יפות ורגועות, שממנו הוא הקים מחדש את המכוורת בגת, ועד היום הוא מגדל אותו, ובהתחלה המטבח נרתם ומימן קניית ציוד תמורת הדבש שרדה עבור החברים.
בתחילת שנות החמישים לא קל היה לגדל דבורים במרחבי הדרום. היה צורך להדביר את קני הדַּבּוּרִים הרבים, שהם האויבים הטבעיים של הדבורים, דבר שהיה מסוכן ודרש עבודה רבה, אך שלום לא נרתע. בסוף הסתיו מתים כל הדַּבּוּרִים ורק המלכות המופרות יוצאות ומוצאות פינות חמות לעבור בהן את
תרדמת החורף ובאביב הן מתעוררות ומתחילות ללעוס קליפות עצים כדי לבנות את קניהן מהחומר שגופן מייצר מקליפות העצים. הקן מתחיל את חייו ממספר ביצים בודדות שהמלכה מגדלת לבד. לאחר שבוקע הדור הראשון של דבּורים עמלים הן מחליפות את מלכת הדבּורים ובונות ומגדילות את הקן והמלכה מתמקדת רק בהטלה. כל צרכיה מסופקים על ידי בנותיה הדבּורים וכך גדל הקן מהר מאוד למימדים ענקיים עד כדי מספר מטרים באדמה. למלחמה בדבּורים גייס שלום את ילדי הקיבוץ מקבוצת רימון, ביניהם יהודה גילת, שלום לב ואילן סלמונה. המשימה שקיבלו הייתה מכוונת לשלב שבו מלכת הדבּורים יוצאת מתרדמת החורף ומתחילה ללעוס את קליפות העצים כדי לבנות את קניה. בלילות האביב הקרים המלכות לנות על העצים ובבקרים הן תשושות מהקור וזהו הזמן שקל לתפוס אותן. שלום חילק לילדים צנצנות זכוכית ועל כל מלכת דבּורים נתן בתמורה סוכרייה מתוקה ששווייה לא יתואר בשנות החמישים. וכך אילן סלמונה ושאר הילדים היו פושטים בבקרים על עצי האקליפטוס שבקיבוץ ותופסים את מלכות הדבּורים עם מזלגות ואוספים אותן בצנצנות הזכוכית ומחליפים אותן בסוכריות. כיאה לגתנקים הילדים היו ממזרים ועם הניסיון בא התיאבון והם התחילו לחתוך את המלכות לשניים וכך פדו כמות כפולה של סוכריות מתוקות.
שבועיים לאחר ההצלחה הראשונה פיקוד הדרום תכנן להעביר שיירת אספקה נוספת לנגב הנצור. סיירי גבעתי נשלחו שוב לסרוק את הציר. בלבם היה חשש שהמצרים הבינו ועלו על נתיב השיירות לדרום, אך מפקדם הרגיע אותם ואמר שהפעם גדוד שלם התפרס במרחב רצועת הניתוק המצרית ויתפוס משלטים לאורך כל הציר להבטחת השיירה. במעבר בוואדי הם מצאו מוקשים חדשים ונטרלו אותם וכוח אחר מגבעתי שסרק את המשלטים לקראת ליל המבצע נתקל בדמויות חמושות שפתחו עליו באש. למרות כל הסימנים המעידים שהמצרים חסמו את הציר הוחלט לקחת את הסיכון ולהעביר שיירת אספקה גדולה לנגב. בליל ה-18 באוגוסט יצא המבצע "דרך לנגב" לדרכו. הפעם שתי פלוגות מלאות של גבעתי חצו לפני השיירה את כביש אשקלון-בית גוברין ותפסו את המשלטים עמוק בתוך השטח המצרי כדי לאבטח את השיירה. מפקד המבצע קבע שזחל"מ יוביל את השיירה מפני החשש ממוקשים. נהג הזחל"מ היה האלוף בן חור המפורסם, שהתפטר מתפקידו בגלל חילוקי דעות עם בן-גוריון והחליף את דרגת האלוף שלו בדרגת טוראי והתנדב למלחמה כחייל. מפקד המבצע ניסה לשנות את החלטתו אך בן חור עמד על כך שהוא יוביל את השיירה. אחרי הזחל"מ של בן חור נעו שלושת הג'יפים של שועלי שמשון בפיקודו של אחיה השילוני שאחרי המלחמה התנדב לטיס והיה טייס מהולל שהטיס בתחילת שנות החמישים מוסקיטו מעץ עד בצרה שבעירק כדי לצלם. במאסף היו שלושת הג'יפים של אלברט מנדלר, לעתיד מפקד אוגדת השריון הסדירה שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור בזמן פיקוד על אוגדתו בקרבות. השיירה יצאה מתל זיתה דרומה וחצתה את כביש אשקלון-בית גוברין ונכנסה לשטח שבשליטה מצרית. ראש השיירה הגיע לוואדי וזנב השיירה עוד היה מצפון לכביש בזמן שאש נפתחה מגבעה 202. המשאית הראשונה נדלקה ועלתה באש. המשאית השנייה מיהרה לעקוף את המשאית הפגועה אבל עלתה על מוקש. המשאית השלישית פגעה במשאית השנייה מאחור. שועלי שמשון נצרו הפעם את האש, כי לפי התוכנית משלט 202 היה אמור להיות מוחזק על ידי פלוגה ג' של גדוד 54 של גבעתי. לאחר ניסיונות להבין איפה הכוח של גבעתי ובהתגברות אש האויב ניתנה הפקודה לפתוח באש ממקלעי השועלים. תחת חיפוי אש השועלים חולצו הפצועים והועמסו על אחת המשאיות הפגועות שבן חור מיהר לרתום לזחל"מ שלו. מפקד הכוח החליט לרכז אש והזעיק את כוח השועלים של אלברט שהיה מאחור וביחד הם ניסו לשתק את המארב המצרי משני כיוונים. לאחר שעה של חילופי אש ללא תוצאות, ומחשש להזרמת תגבורת מצרית, מפקד המבצע שישב בגת נתן אישור למפקד הכוח לסגת ולהחזיר את המשאיות לאחור. לאחר הקרב הכוח היה מחולק לשני ראשים. הג'יפים של אחיה וג'יפ נוסף של מפקד הכוח, יחד עם הזחל"מ של
בן חור שאליו רתומה משאית שעליה חמישה פצועים כבר עברו את משלט 202 והכוח השני של אלברט עם שאר המשאיות היו לפני הוואדי. אלברט סובב את השיירה והחזירה לזיתה ומשם לבסיסם. כוח החוד המשיך ופגש שוב את חיות הנגב בחרבת אבו-גזלה. הפעם הם הבינו שלא במהרה יחזרו לארץ. הפצועים הועברו לבתי החולים בדרום ובן-חור הצטרף לסרגיי, מפקד חטיבת הנגב, לסיור בדרום. לשועלים היו מספר ימי מנוחה שבהם הם הצטרפו לחיות הנגב לסיורים במרחבי הדרום שלהם.
בצה"ל התגבשה ההבנה שכך לא יצליחו להעביר שיירות לנגב, ולכן פתחו במבצע אבק, על שם האבק שהעלו מטוסי התובלה הנוחתים במסלול מאולתר ליד רוחמה. וכך מסוף אוגוסט ועד מבצע יואב באוקטובר המריאו בכל לילה מטוסי קומנדו ודקוטה מתל נוף, עברו מעל השטח שבין גת לגלאון והעבירו אספקה לדרום. בדרך חזרה צפונה המריאו איתם אנשי חטיבת הנגב להתארגנות במרכז ואת מקומם תפסה חטיבת יפתח שחייליה הסתננו דרך קווי המצרים. החופשה של השועלים בדרום נגמרה והרי לא הם יוותרו על הג'יפים יקרי הערך שלהם וכך במשך מספר ימים העמיסו ג'יפ אחד בכל פעם על מטוס קומנדו. לצורך הכנסתו היו צריכים להיעזר בידיהם כדי לסובבו בדלת המטוס, אך בסוף חזרו כולם ליחידתם כולל רכבם חוץ מהזחל"מ של בן-חור שאי אפשר היה להטיסו ונתרם על ידי גבעתי לדרום הנצור.
ג'ני ניסתה להעיר אותי מחלומי ואמרה, "אין פה שום שיש רומי. אתה הבאת אותי לכאן רק כדי לספר לי על קרבות דמיוניים". היא סיפרה שהלכה לקצה השלוחה ומשם ראתה גבעה קרחת עם עץ יפה. נאלצתי להמשיך הלאה לחרבת קַרקַר. בדרך חצינו את הציר שהכוחות פנו בו מערבה בדרכם למפגש עם חיות הנגב בשייח אבו-גזלה. בראש גבעת חרבת קַרקַר ניצב עץ מרשים ולמרגלותיו, לא יאמן, זיהיתי את כותרת עמוד השיש שלי. עצרתי את הטרקטור, רצתי אל כותרת עמוד השיש וצעקתי לג'ני, "שיש רומי, שיש רומי" ונעמדתי לידו, מרוצה מעצמי עד מאוד וממתין בסיפוק לג'ני. היא לא איחרה הרבה אחריי ובריצה חלפה על פניי, דילגה מעל כותרת עמוד השיש והמשיכה הלאה ונעצרה לפני העץ. אני השתאיתי, לא הבנתי את התנהגותה. היא נעמדה לפני העץ, פתחה ידיים לרווחה ומילמלה, "Gone With The Wind", ואז "Scarlett O'Hara Tree". לא הבנתי, התקרבתי אליה ושאלתי, "את בסדר? את שפויה?" היא הסתובבה אליי מאושרת, קופצת עליי, מנשקת אותי, מפילה אותי לעשב וצועקת עליי, "Frankly, my dear, I don't give a damn".
אחרית דבר
רק אחרי מספר שנים, כשראיתי סוף סוף את הסרט "חלף עם הרוח" בשחור לבן בקן של השומר הצעיר בירושלים דרך כבלים פירטיים, הבנתי למה התכוונה ג'ני ומה הרגישה שם בחרבת קרקר ליד העץ שהיה דומה כשתי טיפות מים לעץ של גיבורת הסרט סקרלט או'הרה.
ולאחרונה אחרי שעברתי ליד גבעה שבראשה עץ יפה נזכרתי שוב בג'ני. בעידן מקוון אני וכך בדקתי במהרה את נתיב הטיול שלנו. את הבאר לא מצאתי, כנראה היא כבר כוסתה ונקברה מתחת למאגר גלאון, אבל בהקישי משלט 202 עלו פרטים על הקרב שהתחולל לא הרחק מקיבוצנו, הקרב שאת סיפורו הבאתי לפניכם.
ולכל אדם העובר תקופה קשה בחייו הלוואי שיימצא לו את העץ היפה שלו, אך גם בלי העץ אפשר לזכור את דבריה של סקרלט או'הרה מ"חלף עם הרוח", שיש לשכוח את העבר ולהסתכל קדימה כי אחרי הכול מחר הרי יום חדש.
בקצה הקיבוץ פגשתי את שלום רימר במכוורת שלו ושאלתי אותו על הסוכריות שהוא נתן לילדי קבוצת רימון עבור מלכות הדַּבּוּרִים. הוא אישר שכך היה הדבר. ולפי מה נתת לילדים סוכריות, שאלתי, לא שמת לב שהם חותכים לך את המלכות? בטח ששמתי לב, וכדי שלא ייגמרו לי הסוכריות חתכתי כל סוכרייה לשלוש ונתתי להם שליש סוכרייה על כל חצי מלכה.
כתיבה ותחקיר שביט לב
לפרטים נוספים על אנשים מפורסמים שנטלו חלק במבצעי העברת השיירות ממזרח לקיבוצנו כולל הקשר למחזמר "קזבלן", תמונות השיירות לנגב מתארגנות מקיבוצנו כנסו לאתר הסיפורים Dvargat.co.il

חסר רכיב